הצצה אני אוהבת לשחות וגאה לומר שאני מצליחה לעשות זאת 4-5 פעמים בשבוע.
בשבילי לשחות זה כמו לחזור לרחם. זה מרגיע אותי ובלי להתאמץ אני נכנסת לשקט נפשי נפלא, מבורך. נדיר. ולמצב שאני קוראת לו הוקרת תודה סדרתית (אני מוקירה תודה על דבר מה ואחריו על עוד משהו בו ואחריו על עוד משהו שקשור בו וכך במשך 40 בריכות..;)
בשחייה אתמול גיליתי שינוי קטן, שהיה כל הזמן “מתחת לאף שלי” אבל זיהיתי אותו רק אתמול, (אחרי כשנה של שחייה!) גיליתי שבשחיית חתירה, אם אני מכניסה את כף היד למים כשהיא פונה לקרקעית הבריכה, או אם אני מכניסה אותה כשהזרת לכיוון השמיים והאגודל לכיוון הקרקעית של הבריכה

זה עולם ומלואו של הבדל.

באפשרות הראשונה, כשכף היד החותרת פונה במלואה אל קרקעית הבריכה, מתבקש שהיד תמשיך את מסלולה בחתירה היישר למטה. אל קרקעית הבריכה ומתחת לגוף (היכן שיש פחות התנגדות של המים) באפשרות השנייה, כשהזרת מצביעה את השמיים והאגודל אל קרקעית הבריכה, היד מוזמנת לחתור למטה אבל גם הצידה, כמו משוטים של סירה, היכן שיש הזדמנות לדחוף יותר בחוזקה את המים, לחזק בכך יותר שרירים ולנוע יותר מהר.
האפשרות השניה, עם הזרת של היד החותרת כלפי מעלה, היא האפשרות המועדפת. היא מייצרת יותר מהירות והיא פשוט יותר אלגנטית, כי תחילתה נעשית עם מינימום מאמץ נוסף.
מדהים שלמדתי לשחות חתירה לראשונה בחיי כבר לפני שנה, ועדיין אני מגלה ולומדת ומתחדשת. עבורי זהו עונג צרוף. זה ידע שהיה כל הזמן מתחת לאף שלי וחיכה להתגלות. להיחשף בזמן ובמקום שנכונים לו.
החידה האינסופית הזו של השכלול התנועתי ממשיכה להתגלות לי. אני ממשיכה לבקש אותה. לחקור אותה. לשמוח על גילוייה. למעלה מ 20 שנים אחרי שסיימתי את לימודי הפיזיותרפיה שלי. ואני תוהה מה עוד מחכה להתגלות אצלי ומאושרת על כך שהתהליך הזה של הלימוד והשכלול, הוא אינסופי.
אם את עוקבת אחרי, אולי הוא כזה גם עבורך. מקווה. מאחלת לך. שתסתקרני כלפי גופך, כמוני. כי הסקרנות מגיעה עם אהבה עצמית. ואהבה עצמית מביאה איתה חמלה. ושחרור. מכאב, מנוקשות, ממגבלה.
כמה טוב להיות במקום של הוקרת תודה על הגילויים שניתנים לנו במתנה, במקום להיות במקום של אכזבה מכמה מעט אני יודעת. ומכמה חסרת אונים אני אל מול הכאבים שלי.
רוב האנשים נמצאים במקום הזה של חוסר אונים וגם פחד מהכאב, מהצורך לטפל ומהתחושה הבלתי נמנעת שמגיעה עם התחושה ששום דבר לא באמת עוזר.
והאמת כמו שאני רואה אותה היא ששום טיפול לא באמת יכול להציל אותנו מהכאבים שלנו. שום ניתוח. שום תרופה. ההקלה, אם תהיה בכלל, תהיה זמנית.
למה? כי אנחנו נמשיך לקלקל בלי לדעת, עם אותם הרגלי התנועה ששוחקים את הגוף…

למעשה כל הטיפולים, טובים ככל שיהיו, (במיוחד אם הם עוזרים…) מטשטשים את המצב האמיתי. את הסיבה האמיתית לכאב. נותנים אשליה שעכשיו הכל בסדר ושאפשר לחזור ולעשות את אותן התנועות שיצרו את הכאב, פלוס מינוס.

בדיוק לנושא זה הקדשתי למעלה מ 20 שנות עבודתי כפיזיותרפיסטית, כשבניתי את התכניות שלי

חשוב לי מאד שלא נאבד תקוה לגבי הגוף שלנו. ברוב המקרים זה לא סיפור של גיל או שחיקה של הזמן. זו רק שאלה של ידע ותרגול, שכדאי מאד שיבוא עם סקרנות ותשוקה לחקור ולהכיר את גופנו לעומק.

סיפור המקלחת. סיפור אמיתי.