שיווי משקל ומניעת נפילות

שיפור שיווי המשקל וקלות תנועה

שיווי משקל שלנו ולצידו הבטחון שלנו בו, חשובים בכל גיל אבל ככל שאנחנו מתבגרים הם הופכים קריטיים עד רמת הצלת חיים. לא מעט ארועי נפילות שהסתיימו בשברים הפכו בשביל רבים מדי לדרך ללא מוצא שסופה פגיעה קשה ובלתי הפיכה באיכות החיים. שבר באגן שמוביל לפגיעה קשה ביכולת ההליכה ומשם לתלות בלתי נתפסת בכסא גלגלים, מקצר משמעותית את איכות החיים ואף את אורכם.

היכולת האבודה

כשהיינו ילדים רצנו, קפצנו, טיפסנו, זחלנו, העזנו. ככל שגדלנו יותר ויותר הפך אוצר התנועות שלנו למצומצם יותר. יחד עם הנוקשות הפיזית שמשתרשת בנו ככל שחולפות השנים, מגיעה גם נוקשות מחשבתית. אמונה שאנחנו באמת כבר לא מסוגלים יותר. לרוץ. לטפס. לקפוץ. חלק מהקושי נובע ממכשולים פיזיים של נוקשות וגם כאב. חלק מהמכשולים הם שכליים. 

לבנות מחדש יכולת שנשכחה. 

אנחנו מסתדרים (איכשהו) עם הקיים ובהדרגה מוותרים על עוד ועוד יכולות שכאילו נלקחו מאיתנו ("אני לא יכולה לרוץ או לשבת על הארץ. אני כבר זקנה"). 

בגלל הגיל אנחנו מרשים לעצמנו לאמר שזה בגלל התרגיל, או ליתר דיוק היעדר התרגיל. במקרה זה הייתי מדייקת ואומרת שזה בגלל היעדר רוח צעירה של העזה, שאפתנות, וגם בגלל היעדר הבנה של הגוף ושל פוטנציאל ההתחדשות שלו בכל גיל.

(מחקרים מראים שגם בגיל 70 ניתן לחזור לכושר וליכולות של גיל 20, גם אם בתהליך שאורך שנה עד שנתיים. זה אפשרי!)

אחת התנוחות שאהבתי לבדוק את ההתפתחות שלה לפני שיעור ולאחריו עם תלמידי הקבוצות שלי, היא תנוחה שגרמה לי תמיד לחוש כאילו אני קוסמת: העמידה על רגל אחת. מדובר על תנוחה חשובה ביותר לכל הרוצה לשפר את שיווי המשקל שלו, ללכת יותר בקלות ועל משטחים שאינם חלקים, בטבע למשל.

המפגש עם הכשרון או היעדרו 

ללא כל קשר לאיזה שיעור תרגלנו, העמידה על רגל אחת בסופו של שיעור תהיה לעין ערוך הרבה יותר איכותית ואף מרשימה: הרעידות הקטנות, אם היו בכף הרגל ובגוף בכלל, שמטרתן לייצב את שיווי המשקל וכאילו לתקנו, פוחתות ואף נעלמות עם סיומו של שיעור. משך הזמן בו ניתן לעמוד על אותה הרגל לבדה יגדל (10 שניות הן זמן סביר בהחלט עבור רוב פעילויות היום יום). כל תמונת היציבה משתנה. כאילו כף הרגל עליה עמדנו ניטעת מעצמה עמוק באדמה ומנגד שאר הגוף צומח ומתארך אל השמיים. 

להבדיל מחיזוקי שרירים שדורשים תרגול לאורך זמן רב, שיפור שיווי המשקל בדרך של תרגול על המזרן נעשה "על הדרך" וברוב המקרים כדי להביא תוצאות חשובות לא פחות של שחרור מכאב.

 

המשמעות של שיפור שיווי המשקל היא עצומה עבור מי שמתקשים לעמוד וללכת. ועבור אלו ששיווי משקלם נפגע. 

כרית לעומת בול עץ

נפילות אינן נחלתם של מבוגרים בלבד. גם ילדים נופלים. אבל בנפילתם הם רכים עם גופם ובהתאם התוצאות: שברים נדירים ביותר אצלם. גוף רך של אדם צעיר, בדומה לכרית רכה שנפלה, מעביר את הזעזועים לאורך כל מבנה השלד.

אדם מבוגר שאינו מטפח את התנועתיות שלו, הופך עם השנים ליותר ויותר נוקשה, עם יציבה יותר ויותר שפופה, כאילו שהוא חולה ב'נקשת'. 

גוף נוקשה של אדם מבוגר שאינו מטפח את התנועתיות שלו, מלכתחילה הוא בעל שיווי משקל לקוי ואם נוסיף על כך ערעור של שיווי המשקל ונפילה, נבין מדוע בדומה לבול עץ ארוך ויבש שנפל, סופג הגוף את הזעזוע בעוצמה רבה ומשמעותית הרבה יותר.

אם נוסיף לזה את חולשת העצמות והנטייה לאוסתיאופרוזיס, נבין מדוע נפילות רבות בגיל מבוגר מסתיימות בשברים. נפילה ושבר בעקבותיה יכולה להיות תחילתו של סוף. קל ופשוט לדחות אותו בתרגול רך בשכיבה, מפתיע ככל שזה ישמע.

במקרים רבים תרגול אפילו יחיד עשוי כבר לייצר שיפור בשיווי המשקל. תלמידי הרבים נוכחו בזאת שוב ושוב כשעמדו על רגל אחת לפני ואחרי תרגול. 

לתרגול המחשה לחצו כאן (קישור)

*מחקרים מראים שתרגול בשיטת פלדנקרייז, עליה מבוססת שיטת סופטנס, תרגול שנעשה ברובו בשכיבה, משפר את שיווי המשקל טוב יותר מתרגולים בעמידה של תאי צ'י. 

  1. Study of the effects of various forms of exercise on balance in older woman. Gairdner Hospital Nedlands.
    Western Australia 1999
  2. Improvement in balance and balance confidence resulting from use of Awareness Through Movement, a structured, group learning process: a randomized, controlled study in people with multiple sclerosis. Widener University, Institute of physical therapy education

אם ללא מאמץ, מתיחות או כאב ניתן לשפר משמעותית את שיווי המשקל וגם להפחית ולהעלים כאבים, למה אנחנו מחכים?