אז מה אם המורה אומרת לעשות תרגיל מסויים או תנועה מסויימת. אז מה? אז היא אמרה.

סיימתי עכשיו מפגש בזום עם תלמידה יקרה בקורס מורים לסופטנס שהבינה שמותר לה להחליט בזמן תרגול **לא** להניע את הגוף בתנועות מסויימות.

אני חושבת שלתלמידים רבים יש רצון, מודע או שלא, לרצות את המורה, או לפחות לעשות **בדיוק, אבל בדיוק** מה שהיא אמרה. ובסופטנס אנחנו מעודדים את התלמידים להקשיב קודם כל לגוף שלהם. ליכולות שלהם. למה שנעים להם. היכולת לנוע בתחום הרך הזה משחררת מכאב. אין באמת סיבה לנוע אחרת.

איפה עוד בחיים אמרו לנו להקשיב למה שנעים לנו? עד כמה אם בכלל זה קורה לנו ביום יום? עד כמה אנחנו מאפשרים את זה לעצמנו?

אותה תלמידה ביקשה לשוחח איתי על כאב שהתפתח והחמיר לה בשבועיים האחרונים, מאז שנכנסה לעומק של תרגולי סופטנס. היא סיפרה על הכאב שהיה אצלה באיזור הישבן.

כשהיא דיברה על הכאב לא ידעתי איך אני יכולה לעזור, אבל מדהים איך ברגע שהיא התחילה לתרגל, אני ראיתי את כל מה שסיפרה לי עליו וגם את כל מה שלא. כי רואים בגוף. ראיתי איפה התנועה נתקעת, מה היא עושה שגורם לה לכאב, והכי חשוב: מה היא יכולה לעשות כדי לשחרר אותו.

בתום כחצי שעה של תרגול היא ציינה שהשחרור שנוצר הוא ממש משמעותי.

איזו נחת. איזה עונג. והכי משמח אותי זה שעכשיו לא רק היא תשתחרר מכאב, אלא גם התלמידים שלה. היא תוכל ללמד אותם טוב יותר להקשיב לעצמם לפני שהם מקשיבים לה. כי היום היא למדה את זה על עצמה.

אני קוראת לזה “מרדנות רכה”. או “גיל התבגרות רך”. ואני חוזרת לאמירה מתחילת הפוסט: אז מה אם המורה אמרה לעשות תנועה מסויימת. אז היא אמרה. תעשו רק מה שנעים לכם. לפחות בסופטנס – זו הדרך לשחרור מכאב.

ההרשמה לקורס מורים לסופטנס, מחזור #5 נפתחה. לחיצה כאן לפרטים.

ההרשמה לשיחת היכרות איתי לגבי הכאבים הפרטיים שלך – בלחיצה כאן